תל אביב של קירות חיים

את ציורי הקיר שלו פגשתי לראשונה מתישהו ב- 1982, בשנה הראשונה להיותי אשה לבדה, כשעליתי באחת השבתות מחוף גורדון אל המולת הרחוב. הים, עם חופיו ועם הטיילת שטרם נשלמה, היה אז המקום היחיד שבו חשתי עצמי במקומי בעיר האהובה עלי כל כך, שנעשתה לפתע זרה, עם הסתלקותו של האיש שאהבתי ל"תל אביב של מעלה" שאותה ברא לו כחפץ לבו ב"סוף דבר". חוף גורדון היה מחוז החפץ שלי בבוקרי השבתות. שם, סמוך לקיר הסלעים ליד קו המים, הייתי פורשת את המחצלת הקטנה שלי ועושה תרגילי יוגה. שם הייתי מתבוננת במרחבי המים ובשחפים ובמפרשיות המתערסלים עליהם, אוספת נחמה שתיתן לי מרווח נשימה לעבור את השבוע- ושם- על הקיר של חוף גורדון- ראיתי לראשונה את המראה הזה, דמויות של מתעמלים ונופשים בצבעים טבעיים, כמו אלה על החוף שממנו באתי. במקום קשקושי הגרפיטי המכוערים שהיו שם תמיד, אותתו אלי הדמויות הללו: "החוף והים וכל אשר בהם יכולים לחיות גם על קיר בטון מכוער, והם יכולים ללוות אותך גם בצאתך אל הרחובות החשופים".
שבתי אל הזכרון ההוא 18 שנה מאוחר יותר, בשלהי הקיץ של שנת אלפיים, כשירדתי אל בריכת גורדון לראות את הצבעוניות המפזזת שבה נהנים מן החיים דגים במים, ילדים משחקים, ודמויות מתרחצים בבגדי ים המתפרשים סביב סביב בציורי הקיר של רמי מאירי.
"יש שם אלף מ"ר מצויירים" אומר לי ביום חמישי בבוקר רמי מאירי בסטודיו שלו, שעוד מעט יצטרך לעקור ממנו אחרי עשרים שנה. ממש סמוך לכאן מתנוסס על העמוד התומך של מבנה הקולוסיאום, במנהרת רחוב הירקון, הציור האחרון שעשה לא מזמן בשביל עיריית תל אביב- ראש עז ביטוי המזכיר בהבעתו הגרוטסקית את דמויות השדונים על כרכובי הקתדרלות הגותיות מימי הביניים המאוחרים. "ביקשו מהעירייה, רצו שיפסיקו ללכלך את העמוד הזה. אמרו, את העבודות שלך לא מלכלכים" הוא אומר בחיוך כמעט מתנצל.
"בתחילת שנות השמונים הייתי סטודנט במכון אבני," הוא מספר איך החליט לעשות את הציור ההוא במעלה החוף של גורדון, שהיה ציור הקיר הציבורי הראשון שלו. מאז הציור ההוא הספיק רמי מאירי לאזרח את אמנות ציורי הקיר שלו בעשרות ציורים על קירות ת"א: מן הנערה הניצבת בחלון הפתוח עם התריסים הירוקים על קיר הבית הנושן בן שתי הקומות בקרן הרחוב ז'בוטנסקי – אבן גבירול, ממותניה משתלשלים להם מכנסי ג'ינס באורך שלושה מטרים כמעט (בד מפרשים צבוע כחול המודבק אל קיר המבנה) – שראיתי בוקר אחד מחלון קו 61 בדרכי לעבודתי אי אז בשנות השמונים המאוחרות – ועד הג'ירפה המיתמרת לגובה חמש קומות על קיר ברחוב פלורנטין, בגן הציבורי היחיד בשכונה חסוכת הצמחייה.
"אני מוציא לתוך הציורים את החוויות החזקות שלי," אומר מאירי. כך היה גם עם הציור שהביא אותו אל הפריצה הגדולה לתודעה התל אביבית, ולא רק התל אביבית – פרצופו הקודר של האיש הקורע באצבעות ידיו בחמת זעם את פיו לצדדים – המזדקר לעיניהם של עשרות אלפי העוברים על פניו מדי יום ביומו, מעל קיר בית הספר מקס פיין, מול מגדלי עזריאלי, פרי החוויה של מסע בן חצי שנה לברזיל.
מכאן, מתל אביב, יצא שמעו בכל הארץ. מזה שנים מתפרשות עבודותיו על פני כל הארץ בירושלים, בבאר שבע, ברחובות, ברמת השרון. בתי ספר, מתנ"סים, מרכזים עירוניים. הוא מעניק להם את דמיונו השופע, ובו זמנית שומר על עקרון ביסוד שלו – הציור צריך להתחבר אל המציאות, לצאת ממנה ולשוב אליה. ברמת גן מטפסות הדמויות שלו על פיגומים בחזיתו של בית בשדרות ירושלים, על קיר מבנה הביטוח לאומי שצייר בירושלים חוצים קשישים וילדים את הכביש בהמשך ישיר למציאות. ורמי עצמו, יוצא מתל אביב ותמיד חוזר אליה. תל אביב היא עיר אהבתו.
כפי שהוא מעיד על עצמו, רמי הוא אידיאליסט של תל אביב. בשבילו היא לא רק עיר חיה, נושמת, בעלת חיוניות מטורפת, דינמית, משתנה ללא הרף – כמו שהיתה (אני שומעת בתוכי קול) בשביל יעקב שבתאי שכתב את הכרוניקה של ההשתנות הזאת בסיפור אהבתו לה: "זכרון דברים" – לרמי מאירי יש גם פילוסופיה של אוהב. את כל פגמיה הוא רואה בעיני אהבתו.